יום שלישי, 14 בינואר 2014

מקצוענות או אמנות הקפיצה למים?

נציגי צוות העיתון יצאו בשבוע שעבר לראיין את שחר חסון, כחלק מפרויקט ראיונות שאני עוסקים בו.
זה היה הראיון הראשון של הצוות. הקבוצה כללה שני תלמידים שתפקידם היה לראיין את שחר, שני תלמידים שהצטרפו כצופים (על מנת שיותר תלמידים ישתתפו בחוויה), וצלם וידאו.
תמיכת הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, אפשרה לנו לרכוש מצלמת וידאו לצוות העיתון, כך שחשנו מאוד "מסודרים" בעניין תיעוד הראיון.
התכנסנו באחד מחדרי הישיבות באולפני הרצליה, שחר סיים לערוך חזרה למופע החדש שלו והצטרף אלינו. הוא התיישב מצד אחד של השולחן, שני המראיינים מצידו השני של השולחן, והשיחה החלה "להתגלגל".
התלמיד שצילם את הראיון, מיקם את המצלמה בזוית שבה הצליח לתפוס את שחר ואת התלמידים שראיינו אותו.

הראיון היה נפלא, מ-צ-ח-י-ק, כנה, אמיתי, ונתן לכולנו תחושה נפלאה.
שחר- תודה ענקית!



כשראינו את הסרט שצולם במהלך הראיון, הבנתי עד כמה "קפצנו למים", בלי שום ידע מקצועי.
עם קצת יותר ידע או ניסיון, היינו משנים דברים רבים בצילום:
את עמדת המצלמה ביחס למרואיין ולמראיינים, את מקומות הישיבה שלהם, כך שייתפסו באופן מיטבי בעדשת המצלמה, אפשרות לשילוב שתי מצלמות וידאו, אפשרות להקליט את שאלות התלמידים בנפרד ולשלב בעריכה, ועוד.
גם בעריכת הסרט, אנחנו משתמשים בתוכנה שאינה מקצועית, והיא מתקשה לעמוד בגודל קובץ הסרט.

באופן כללי, נוח לי יותר לעשות את הדברים בצורה מקצועית, לבוא מתוך נקודת הידיעה והניסיון, בכדי להעביר לתלמידים את הידע. בתהליך הצילום בווידאו, הגעתי ממקום "מסתדר", אבל בהחלט לא מקצועני.

ועם זאת, בתהליך הפקת העיתון נוצרה הזדמנות, קיבלנו כלים כדי לממש אותה, ובטווח שבין להיות מקצוענית או "לקפוץ למים", אני בוחרת בקפיצה, בעשייה. אנחנו נלמד ביחד תוך כדי התהליך, נלך ונשתפר, ובדרך- ניצור ונתרחב.

אני חושבת שזו הסיבה שהשילוב של תחום החינוך ותחום התקשוב הוא הבחירה שלי: אין רגע של מנוחה על מה שכבר רכשתי, בכל נקודת זמן מגיע הדבר המאתגר הבא, שמצד אחד הוא אינטנסיבי ותזזיתי, מצד שני מרתק ומרחיב את עולמי.












יום שישי, 10 בינואר 2014

מעגלים מתרחבים

תחילת השנה הביאה עמה את התלמידים שבחרו להשתתף בצוות עיתון בית הספר. חלקם שנה שנייה בצוות, וחלקם חדשים.
החודשים הראשונים התאפיינו בגיבוש- הן בפן האישי והן בפן הקבוצתי: התלמידים הוכוונו ליזום ולהגדיר את התחומים בהם ירצו לעסוק: כתיבה, צילום, עריכת סרטים וכו', וכן את תחום העניין הספציפי, כגון טבע, אמנות, תיעוד פעילויות שוטפות וכו'. התלמידים יכלו לבחור תחום אחד, או לעבור בין הכלים והנושאים, לבחירתם.
אבל- ההתחלה, כדרכן של התחלות, לא תמיד קלה, וחלק מהתלמידים, בעיקר מי שההנעה שלו נבעה מ"דחיפה" של מורה או הורה, ולא מתוך עצמו, העדיפו לפרוש מהצוות.
בנוסף, נערכו פעילויות משותפות, כמו יצירת כרזות פרסום, פרויקט יצירת קומיקס ועוד, שייצרו עשיה משותפת ועמה הרחבת ההכרות בין משתתפי הצוות.

למעשה, כשלושה חודשים לאחר תחילת השנה הגענו לסוג של שיגרה, כל אחד כבר יודע מה המקום שלו, מתחיל לחוש בטחון ושייכות, יש תחושה שהדברים מתאזנים.

לתוך השגרה הזו התפרצה יעלי, אמה של אחת מתלמידות צוות העיתון, עיתונאית בעברה. היא הציעה לקיים סדנת ראיונות, בה תנחה את התלמידים על דרכי איסוף מידע לקראת ראיון, הכנת שאלות, התארגנות בזמן הראיון, תיעוד השיחה ועוד. יעלי הציעה שהילדים יגדירו את מי היו רוצים לראיין, בדגש על "סלבס", והיא תנסה ליצור קשרים עם אותם האנשים.

התלמידים, עם אור בעיניים, בחרו ב"סלבס" מתחום הבידור: זמרים, שחקנים וסטנדאפיסטים. ככל שהאור שלהם התגבר, אני הלכתי ופיתחתי חששות מהאכזבה שתהיה, במידה ו"ההבטחה" לא תתממש. באופן קבוע אמרתי להם שיעלי מנסה ליצור את הקשרים, אך אין כל וודאות שהתשובות יהיו חיוביות מצד אותם ה"סלבס".

ולמרות החששות והזהירות, לפני מספר ימים הביע שחר חסון את נכונותו להתראיין לעיתון שלנו. ההתרגשות הייתה מאוד גדולה. יצאנו לראיון- צוות של שני מראיינים, צלם, ושני חברי צוות נוספים כצופים- משתתפים.
שחר היה מקסים, דיבר עם התלמידים "בגובה העיניים" ונתן תחושה מאוד טובה, וכמובן שהשיחה הייתה מצחיקה עד דמעות לכל אורכה. התלמידים היו במיטבם, ניכר היה שהתכוננו היטב לראיון, ולמרות ההתרגשות, השיחה "זרמה" בנינוחות.

אני חושבת שהייתה לכולנו, ובעיקר לי, ההזדמנות ללמוד לחלום הכי רחוק, ולהאמין שהדברים יכולים להתגשם. ללמוד לסמוך, גם כשנראה שהדברים כמעט חסרי סיכוי, ובעיקר- להרחיב את מעגלי ההשפעה על הפרויקט, כי בדיוק כמו בצוות העיתון, גם במעגלים החיצוניים, אם ניתן לכל אחד לעשות את הדבר שהוא הכי טוב בו, נוכל להגיע יחד הרבה יותר רחוק.

עכשיו נותר לנו רק לחכות לראיון הבא... יש לנו עוד כמה חלומות להגשים.




יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

כנס חנוכה- הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות

אתמול התקיים כנס חנוכה של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, קרן שנתנה את הכרתה ותמיכתה בפרויקט העיתון המתוקשב.
הכנס כלל למידת עמיתים, שהתמקדה בלמידה מהצלחות: נתבקשנו להגדיר באלו פעולות נקטנו על מנת להגיע להצלחות, במטרה לייצר "ארגז כלים" קולקטיבי של מפתחות להצלחה.

                                                        תמונה: http://www.flickr.com


הצפת התובנות לגבי הצלחות ודרכי התמודדות עם אתגרים, חידדה אצלי מספר דגשים:
  • על מנת שיוזמה בית ספרית תצליח, על היזם לפעול ברבדים לוקליים וגלובליים: הרובד הלוקלי הוא היזמות עצמה, העניין שהיזם בחר להוביל, הדבר הזה, שהופך להיות חלק מההגדרה שלו את עצמו, שנטמע בתוך ה-DNA שלו. המסע האישי שלו שכולל את הרצון לייצר שינוי תפיסה, שינוי התנהלות. הרובד הגלובלי הוא המישור המערכתי, שלעתים נתפס ע"י היזם כבירוקרטי ומכביד (כגון שעות מערכת, שיתוף פעולה של הנהלת ביה"ס, ארגון וכו'), אך הוא נדרש לשם הצלחת היוזמה. נראה שלא ניתן להפריד בין שני הרבדים. על מנת להוציא את היזמות לפועל באופן פורה ולאורך זמן, על היזם ללמוד להתנהל בשני המישורים.
  • התלהבות ונחישות: היזם הנו בדרך כלל בודד במערכה. הוא מביא איתו רעיון שמלהיב אותו, שמבחינתו נתפס כמחויב המציאות. הסביבה בד"כ משדרת שהרעיון נחמד, אבל העולם נע על צירו גם קודם, וכנראה שימשיך בכך- עם או בלי אותה יוזמה. בכדי להטמיע את השינוי, היזם צריך לשמור על ההתלהבות, ש"מדביקה" את סביבתו וגורמת לה להצטרף אליו, ועל הנחישות- להמשיך בדרך בה הוא מאמין, גם כאשר נתקל בקשיים בדרך.
  • שיתופיות: מכיוון שהיזם מפתח כיוון חשיבה ייחודי ושונה, חשוב שיהיו לו מעגלי תמיכה לשיתוף, התלבטות וחשיבה. מעגל תמיכה בית ספרי הנו חשוב ביותר, מכיוון שמהווה מרחב זמין על בסיס יומיומי. מעגל תמיכה נוסף ומשמעותי, הוא קבוצת היזמים שנפגשה אתמול בכנס הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות: אוסף של אנשים, ממקומות גאוגרפיים שונים וממסגרות חינוך מגוונות, שהמשותף להם הוא הרצון ליצור, ליזום, לשנות, ליצוק משמעות אחרת לעשייה שלהם.
ואיפה התובנות הללו פוגשות את יוזמת העיתון הבית ספרי המתוקשב?
 מכיוון שקבוצת העיתון מורכבת השנה ברובה מתלמידים מופנמים, הנוטים להימנע ממעורבות חברתית הנדרשת לצורך תיעוד ודיווח של אירועים בית ספריים, אני מוצאת את עצמי פועלת בשני המישורים, הלוקלי והגלובלי: במישור הלוקלי של צוות העיתון, אני משתדלת למצוא עם כל תלמיד את דרך הביטוי הנוחה לו, ולסייע לו להתפתח בדרך זו, ע"י שימוש בכתיבה טקסטואלית, צילום, עריכת סרטים, יצירת קומיקס וכו'. במישור הגלובלי, אני טווה בהתמדה רשת של עידוד לתיעוד ויצירת תכנים מול המורים, רשת שמביאה לתיעוד פרויקטים נפלאים, כגון פרויקט שכבת י' בנושא זכויות אדם לעובדים זרים, תחרות צילום של שכבת כיתות ט', תשדירי אודיו בהפקת מגמת המוזיקה, פרויקט "חממה של אהבה", פרויקט "מעשים טובים" של שכבת כיתות ט', ועוד. כל הפרויקטים הללו היו מתקיימים גם בלי קיומו של העיתון המתוקשב, אבל העיתון מאפשר את תיעודם, הבאתם למודעות הבית ספרית (והרחבה יותר), ונגישות לצריכת תכנים אלו בכל נקודת זמן נתונה.
שילוב הממד הלוקלי והממד הגלובלי בעיתון, יוצר עושר ומאפשר להגיע לתוצר מגוון ומשקף עשייה בית ספרית, במקביל לכך שכל אחד מתלמידי צוות העיתון יכול לעסוק בתחום העניין שלו.

יום שישי, 1 בנובמבר 2013

על רשתות ופירמידות

בכנס רכזי תקשוב שהתקיים ב-28.10.2013, תיאר יעקב הכט  שתי תפיסות ארגוניות, שניתן לראותן גם במערכת החינוך: הפירמידה והרשת.
הפירמידה: מבנה היררכי המורכב מתאים בסיסיים, שהנם "ריקים" בהגדרתם, ונועדו לקבל הנחיות מהתאים שמעליהם, ואלו- מהתאים שמעל וכך הלאה. לתאים המרכיבים את הפירמידה אין מהות משל עצמם, כל ייעודם הוא העברת התוכן שהוזרם אליהם, ושימוש בו בלבד. התא העליון קובע את גוון הפירמידה.
הרשת מורכבת מתאים המקושרים ביניהם במגוון קישורים, כאשר כל תא או קבוצת תאים צובעים את עצמם בגוון הייחודי להם. התאים מקיימים אינטראקציות שונות ביניהם. לכל תא היכולת להגדיר את עצמו ואת סוגי הקבוצות אליהם הוא משתייך.
הכט מציין שבשעת משבר ("צונאמי") הפירמידה תקרוס, בעוד שהרשת תשרוד, ואף תתחזק.

להרחבה: בזמן המהפכה/ יעקב הכט

תלמידים במערכת החינוך מורגלים במרבית הזמן לקבל הנחיות מלמעלה: איזה פרק לקרוא? מה התשובה הנכונה לשאלה? איך נכון לנסח תשובה? וכו'. תלמידים בעלי לקויות למידה, שבמהלך השנים ספגו כישלונות רבים בתחומי למידה, עוד פחות מאמינים ביכולותיהם להתעצם בתחומים אלו.

המטרה העיקרית שלי בפרויקט העיתון המתוקשב, היא לבסס אצל התלמידים אמונה ביכולתם להיות "תאי רשת" מלאים, הבוחרים את הגוון האישי שלהם ואת סוגי האינטראקציות המתאימים להם. בכדי ליישם זאת אני נמנעת מלהגדיר דברים עבורם, כגון תחום עיסוק (צילום, כתיבה, עריכת סרטים וכו'), או נושאים לתיעוד בעיתון. חשוב לי שהם ילמדו לזהות מחדש בתוך עצמם את תחומי העניין שלהם, את העושר הפנימי (שלפעמים למד להתחבא היטב במהלך השנים), שיאפשרו לעצמם להתעצם. אני נמצאת שם כדי לתמוך, לעורר חשיבה משותפת, אבל לא כדי לקבוע עבורם.

זה לא העיתון. אלו החיים עצמם.
מערכת החינוך, במהותה, אמורה להכין את התלמיד לחיים. לאפשר לו להכיר את הגוונים הייחודיים שבתוכו, ולדעת שהוא יכול לבסס אותם, ליצור באמצעותם, ולהעשיר אותם דרך קיום אינטראקציות שונות.
הפעילות בעיתון המתוקשב שולחת את התלמיד לעשות צעד בכיוון זה, גם אם צעד קטן ומהוסס. אחריו כבר יגיע הצעד הבא.




יום שישי, 25 באוקטובר 2013

מנהיגות מופנמת

השבוע התקיימה בבית הספר סדנת מנהיגות לשלוש ההנהגות החברתיות: מועצת התלמידים, ההנהגה הירוקה וצוות העיתון. מטרת הפעילות המשותפת הייתה ליצור קבוצת מנהיגות בית ספרית רחבה, הפועלת במשותף, ומקדמת ערכים של יוזמה, יצירתיות, אחריות לסביבה וכו'.

במהלך היום נערכו בין השאר משחקים קבוצתיים. מאוד בולט היה שכמחצית מתלמידי צוות העיתון, נמנעו מלהשתתף בפעילות, בעוד שמרבית תלמידי מועצת התלמידים וההנהגה הירוקה שיתפו פעולה.

יום הנהגות, 24.10.2013

למעשה, כבר הייתי מודעת לכך שהתלמידים היותר יוזמים ומוחצנים פונים אל מועצת התלמידים וההנהגה הירוקה- שתי הנהגות שבמהותן נועדו להוביל תהליכים ולהניע שינוי, בעוד שתלמידי העיתון הנם מופנמים יותר, נוטים לעסוק בעבודה אישית, זקוקים לזמן שלהם על מנת להפיק תכנים מתוך עצמם.
ההתבוננות במספר התלמידים שלא הרגישו בנוח עם הפעילות הקבוצתית, חידדה אצלי מאוד את התובנה, שמרבית תלמידי צוות העיתון זקוקים לתקשורת מסוג אחר, לקצב שונה, להתייחסות אישית יותר.

בהמשך היום, התפצלנו לשלוש קבוצות, בהתאם לקבוצות ההנהגה. שאלתי את חברי העיתון מה לדעתם ההבדל בין צוות העיתון לבין שתי ההנהגות החברתיות האחרות. הם ענו שמועצת התלמידים וההנהגה הירוקה הנם צוותים שמטרתם להנהיג, לעשות דברים, ואילו תפקיד צוות העיתון הוא רק לדווח על דברים.

אז כן, מצד אחד זה נכון, לעיתונאים יש תפקיד בדיווח.
אבל זה ממש לא מה שאני רוצה שיקרה.
אני לא מוכנה לראות את העיתון ככלי פסיבי, שמטרתו לדווח על הנעשה. אני מעוניינת שהקבוצה תהיה יצירתית, יוזמת, חוקרת, משתפת פעולה במגוון אופנים, עיתונות חיה ובועטת.

נראה שהאתגר המרכזי שלי השנה יהיה לעורר את חברי הקבוצה להגיע לגבהים של עצמם בתחומים אלו.

יום שני, 21 באוקטובר 2013

"תגידי לי על מה לכתוב ואני כבר אכתוב"

השבוע התקיימה פגישת הצוות השנייה של חברי העיתון.
מבחינתי, כמנחת הפעילות, העניין המרכזי הוא מתן אפשרות לתלמיד להגדיר את עצמו, להכיר בחוזקות שלו ולפתח אותן. חשוב לי שהתלמידים יפתחו חשיבה עצמאית, יביעו את עמדותיהם ואת רצונותיהם, ישימו את עצמם במרכז העשייה שלהם.

בעבודה עם תלמידים לקויי למידה, אני חווה פעמים רבות את התחושה שהם ויתרו על האמונה ביכולותיהם, הם מעדיפים "להקטין" את עצמם, ובלבד שלא יצטרכו להתמודד שוב עם אפשרות של תחושת כישלון, תחושה שהיא חלק משמעותי מחוויית הלמידה שלהם במהלך השנים, במיוחד בשנים שעוד למדו בבתי הספר הרגילים, שם לרוב לא ניתן מענה מתאים לצורכיהם המיוחדים.

בישיבת הצוות נכחו תלמידי הקבוצה, חלקם "ותיקים" (שנה שנייה בצוות העיתון) וחלקם חדשים. נושא הפגישה היה הגדרת נושאי הכתיבה או הצילום לטווח הקרוב. התלמידים סקרו אירועים שקרו בבית הספר לאחרונה, או שמתוכננים להתקיים (טקס לזכרו של יצחק רבין, יום פעילות לתלמידי ההנהגות החברתיות וכו'). ציינתי שחשוב לי שהם יכתבו או יצלמו בנושאים שבאמת מעניינים אותם, ולא כי "צריך", מכיוון שכך העניין וההתלהבות יעברו גם אל הקורא או הצופה, ובעיקר- על מנת שהם ייהנו מהעבודה אותה הם עושים.
התלמידים הוותיקים וחלק מהחדשים הגדירו תחומים שבהם ירצו לעסוק. מספר תלמידים, מאלו שהצטרפו השנה לעיתון, התקשו להתמודד עם ההנחיה. אחד מהם אמר: "תגידי לי על מה לכתוב ואני כבר אכתוב".

בשלב הזה אני מרגישה שזו המשימה המרכזית שלי- לסייע בחשיבה, לעזור לתלמידים להעלות רעיונות, אבל לא "להגיד להם". רק כך אוכל לסייע להם להיות בעלי חשיבה עצמאית, בעלי יוזמה, בעלי רצון להגשים את עצמם. התפקיד שלי הוא לאפשר את המרחב והזמן, על מנת שהתלמיד יוכל להצמיח מחדש את ה"אני" שלו, שעל חלקים שלו ויתר בעבר.







יום שני, 23 בספטמבר 2013

שנה חדשה, יוזמות חדשות

בשנה שעברה (תשע"ג) התחלנו בהפקת עיתון בית הספר המתוקשב. הצוות כלל כתבים ומראיינים, צלמים ועורכי סרטים. התלמידים היו מאוד פעילים ומכוונים ליוזמה וליצירה, והעיתון היה מאוד עשיר ומגוון.
למרות זאת, התחושה המרכזית שלי הייתה, שהפעילות נשארה בגדר שיעור שמתרחש בכיתה. היא לא פרצה החוצה במידה מספקת, אל המרחב הציבורי, אל תודעת כלל בית הספר.
המורים עודכנו מדי כחודש בדוא"ל לגבי החידושים בעיתון, ומרביתם נחשפו אליו. הורי התלמידים המשתתפים בצוות העיתון, ברובם היו ערים לפעילות. אל כלל תלמידי בית הספר לא הצלחנו להגיע באופן שוטף.
את העיתון הראשון השקנו באירוע חברתי, שהיה משותף ל-3 ההנהגות החברתיות בבית הספר: מועצת התלמידים, ההנהגה הירוקה וצוות העיתון. בהמשך תלינו מודעות והשתמשנו בקודי QR, על מנת שהתלמידים יוכלו להיכנס לעיתון גם באמצעות הסמארטפונים. יצרנו תערוכת צילומים בית ספרית בעקבות הצפות החורף האחרון והזמנו את כל התלמידים לתעד את חוויותיהם האישיות, ועוד, אך זה לא הספיק כדי להפוך את כלל התלמידים לצרכני מידע באופן שוטף.

על מנת להפוך את העיתון המתוקשב לאירוע בית ספרי, אני רואה כרגע שני כיווני פעולה מרכזיים:
1. פרסום (לוחות מודעות, יצירת דף פייסבוק לפרסום העיתון וכו').
2. שילוב יותר תלמידים בעשייה (יצירת תכנים, השתתפות בחידונים ושעשועונים). לשם כך יש צורך בשילוב אנשי צוות נוספים, שיתמכו בתהליך.

ועכשיו, שנה חדשה, ואיתה יוזמות חדשות:

התשדירונט- תשדירי אודיו בשפרירונט: יפתח, המורה למוזיקה, הציע יוזמה של יצירת תשדירי אודיו עם תלמידים במרכז המוזיקה, ושילוב התוצרים בעיתון בית הספר, השפרירונט. הפעילות תתבצע כפעילות נקודתית של מספר מפגשים לכל קבוצה, וכך יוכלו תלמידים רבים להשתתף בה לאורך השנה.

הנחיית כתבים ומראיינים: אתי תנחה כתבים ומראיינים (בהתאם לאילוצי המערכת), בהיבטים שונים של חשיבה, תכנון וכתיבה. יוכלו להיעזר בה הן כתבי מערכת קבועים, והן תלמידים שברצונם להשתתף בכתיבה בעיתון באופן חד פעמי (ה"פרילאנסרים")

פיתוח מנהיגות חברתית: השנה נערוך מספר פעילויות משותפות לתלמידי שלוש ההנהגות החברתיות: מועצת התלמידים, ההנהגה הירוקה וצוות העיתון, על מנת למתג אותם כקבוצה מובילה בבית הספר, לעודד מנהיגות חיובית, אקטיביסטית ויוזמת. במקום להתייחס אליהם כאל שלושה גופים, כפי שהיה בשנה שעברה, נתייחס אליהם כאל קבוצת הנהגה בית ספרית, המחולקת לשלוש תת קבוצות.





פרפרים של התחלה

כמו בכל התחלה, אני ניצבת בפני הרגשות המעורבים הללו: מצד אחד התרגשות לקראת משהו חדש, שהיופי שבו הוא שאני לא ממש יודעת לאן הוא יוביל, אבל בטוחה שהמסע יהיה מעניין, ומצד שני, הקול הקטן הזה ששואל למה בכלל להיכנס להרפתקה הזו, גם ככה היום-יום עמוס, גם בלי ליצור לעצמי מטלות נוספות.

מכיוון שהבחירה היא שלי, בוחרת לעשות.

אז קצת רקע, או למה בעצם נוסד הבלוג הזה?

בשנה שעברה, במסגרת לימודיי לתואר שני בחינוך, בהתמחות תקשוב ולמידה, פיתחתי יחידת לימוד להפקת עיתון בית ספר מתוקשב. אני מלמדת בבית ספר שפרירים ב', בית ספר על יסודי לחינוך מיוחד, שבו לומדים תלמידים בעלי לקויות למידה מורכבות. בבית הספר לא התקיים בעבר עיתון בית ספרי, והרעיון של הפקת עיתון מתוקשב הצטייר בעיני ככלי שיכול לאפשר מגוון דרכי הבעה לתלמידים, כך שגם מי שמתקשה במיומנויות למידה "מסורתיות", יוכל להביא את העושר והיצירתיות שבו לידי ביטוי במגוון אמצעים, כגון צילום, עריכת סרטונים ועוד.
בשנת תשע"ג (2012-13) ייסדנו את עיתון בית הספר. צוות העיתון כלל 16 תלמידים מכיתות ז'-י"ב, שבחרו מרצונם להשתתף בקבוצה. במהלך החודשיים הראשונים לפעילות הגדירו התלמידים פרמטרים שונים הקשורים לעיתון. המרכזי שבהם היה פורמט העיתון, האם ליצור עיתון מודפס על  נייר או עיתון מתוקשב. בהמשך בחרו התלמידים את מדורי העיתון, אופי הכתבות וכד'.

בעבודת הגמר בלימודי התואר השני שלי, חקרתי את תהליך קבלת ההחלטות של התלמידים. המחקר פורסם כפוסטר בכנס מיט"ל 2013:
הפקת עיתון בית ספרי מתוקשב על ידי תלמידים לקויי למידה: חקר מקרה/ ענבל סמית וגילה קורץ

לקראת סיום שנת תשע"ג בחרה הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות בעיתון המתוקשב שלנו כאחת מכ-60 יוזמות שלהן תעניק הכרה, תמיכה וליווי לאורך שנה זו, תשע"ד.
באמצעות הבלוג אתאר ואתעד את תהליך העבודה לאורך השנה: אתגרים, הצלחות, קשיים, ניצחונות קטנים שבדרך, התפתחויות, תובנות.

אז יוצאים לדרך...

קישור לרשומות בנושא תהליכי הפקת העיתון, תשע"ג: